"לאחר מות אמה מסירה מעליה יוני ויסמן את הנטל והאחריות, משלימה את תהליך פרידתה מהקיבוץ הדתי שבעמק בו גדלה, ויוצאת למסע של חיפוש ובירור מהותה של הזהות המינית שלה. זהו חיפוש פנימי - רוחני ונפשי - שבמהלכו היא מרחיקה, בין השאר, למחוזות הודו המופלאים. היא מצוידת בספרה של יונה וולך, ששיריה נוסכים בה את האומץ להתקדם הלאה, אל עבר האמת שלה. לא קל ליוני לזהות את האמת הזאת ולהכיר בה - אבל הגעגועים שבתוכה אינם מניחים לה. וגם לא האהבה". (גב הספר)

 

סגורים וחתומים. כך נראו פני אמי במותה. בספר הירוק שלי כתוב, בין השאר, איך המוות קוטף בעדינות פרחים. אתמול בערב, כשירד המוות כמסך כבד על פניה של אמי, נתלוותה אליו עדינות מופלאה. כך הסתיים הכול, שנתיים ארוכות של תקווה וציפייה וכאב גדול. ועכשיו, כשאני עומדת כאן, בבית החולים, בפתח המחלקה בה נפטרה אתמול, מה שאני רואה מולי זה את המסדרון הצר והארוך, כאילו זה מה שנותר אחרי כל מה שעברנו כאן. שעת דמדומים עכשיו וכבר הוא חשוך כל כך. מדי פעם מישהו עובר בו. בקצה המסדרון דלת פתוחה וחדר מואר. אני הולכת לכיוון האור. איזה אור, אני חושבת בלב עייף וחלול, איזה אור. אימא שלי כבר מתה.

(פתיחת הרומן "רואה את הקולות", עמ' 13)

 

• מתוך ביקורת ב"הארץ", מוסף ספרים, 15.12.1999. "החיפוש הרוחני". מאת מימי פייגלסון:

"אנחנו מתוודעים אל יוני וייסמן, אל אביה ואל שני אחיה ברגעי חייה האחרונים של אם המשפחה... הבן הבכור, ערן, חי בארה"ב וקופץ 'הביתה' מדי כמה חודשים 'לראות את המשפחה'. הבן האמצעי, שגיא, חי זה כמה שנים בהודו וחוזר לאירועים מרכזיים בחיי המשפחה - מות האם, הריונה של יוני. ואילו יוני, הבת הצעירה, חיה בתל אביב, ממלצרת לפרנסתה אחרי שהפסיקה את לימודיה באוניברסיטה, ומנהלת אורח חיים חילוני לחלוטין. אף שיוני היא גיבורת הספר, כל אחת מהדמויות בו מתמודדת עם משמעות החיים באופן עצמאי, ומקומו של אלוהים, בגלוי או בסמוי, הוא מרכיב ממרכיבי הפאזל הנבנה.

 

"שלושת בני משפחת וייסמן בוחרים בגלות מרצון ממולדתם ומבית אביהם, כדי למצוא את עצמם. הגלות היא המאפשרת את ההתגלות.... 'רואה את הקולות' הוא יומן מסע בדרכים לא סלולות ללא מפה ומצפן, דרך עם עננות מתמדת. זהו יומן מסע של בחורה אמיצה שאוחזת בקרנות החיים, נואשת לחיות, נואשת לגלות את עצמה, נואשת לשמוע את הקול האלוהי המיועד רק לה. ורק בסוף הספר, בעת חוויית הלידה, רגע שבו יוני חיה את החיים במלואם, היא רואה את ה'קול'. בכך מתגלמת בסיפור הזהות שבין החיים במלוא עוזם ותחושת נוכחות האל... יוני, ששמה כשם אהובתה המתה (כך היא מכנה אותה) יונה וולך, משתמשת במהלך מסעה בקולה של וולך כאשר היא בורחת מעצמה... אני חשה שכדי לרדת לעומקו של הספר על הקוראים להיות בקיאים בכתביה של וולך וכן בהווי הדתי-לאומי. אבל גם בלא בקיאות זו הם יוכלו להזדהות עם מאבקה של יוני, המתואר בצבעים חיים כל כך.

"סיפורה של יוני, על תהפוכותיו, הוא בסופו של דבר החיפוש הרוחני הטיפוסי. המלבושים מתחלפים אך המהות נשארת אותה מהות. האדמו"ר החסידי המכונה 'האור המאיר', בפירושו ל'שיר השירים', מלמד אותנו את מה שיוני בטבעיותה ידעה ואחזה בו בכל אושיות חייה - האל מתגלה לכל אחד ואחד מאיתנו בשם, בפן שונה, ועבודתו של כל אחד ואחד מאיתנו היא לגלות את הפן המיוחד לו. הגילוי לעולם לא יבוא מן החוץ; הוא לעולם יבוא מן הפנים."